קוקטייל ה-“לאסט וורד” הוגש לראשונה במועדון בדטרויט, בשנת 1915 לערך. הוא נוצר על ידי ברמן בשם פרנק פוגרטי ממש לפני תחילתה של “תקופת היובש”, פרק הזמן בו צריכת ומכירת אלכוהול היו אסורים בארה”ב, והיה אחד המשקאות המצליחים ביותר של התקופה.

באופן מפתיע, הוא צבר פופולריות רבה אפילו יותר לאחר כניסת האיסור לפועל, בתקופה שהתאפיינה בשימוש רב יותר בג’ין – להשיג משקאות מיושנים כמו וויסקי או ברנדי היה קשה ויקר באותה התקופה, ואת מקומם החליף הג’ין השקוף והלא מיושן. זו אחת הסיבות שבגללן ה-“לאסט וורד”, המורכב מג’ין, שרטרז ירוק, ליקר מרסקינו ומיץ ליים טרי, שרד את התקופה, והופיע בספרו המפורסם של טד סוסייה משנת 1951, “Bottoms Up“.

מאז, קוקטייל לאסט וורד נעלם מהתודעה למשך כחמישים שנה, בערך עד לשנת 2004, בה ברמן בשם מוריי סטיבנסון גילה אותו מחדש באותו ספר מתכונים משנות ה-50. הוא הכניס את הקוקטייל לתפריט הבר שלו, “זיג זג” שבסיאטל – וזכה להצלחה מיידית. בהמשך החלו להגיש אותו בברים נוספים אחרים בעיר ובפורטלנד הסמוכה ובמהרה זכה למעמד קאלט מקומי בצפון החוף המערבי. לא עבר זמן רב עד שה-“מילה האחרונה” הפך למפורסם בכל רחבי העולם, שהתאהב מחדש באיזון המושלם של טעמים חמצמצים ומתוקים שיש בו.

כשהוא עשוי כהלכה, מדובר בקוקטייל קשוח, אלכוהולי ויבש – וכנראה שזה מה שנתן לו את שמו, בזכות העובדה שהוא חד וחלק כמו אותה מילה אחרונה שחותמת ויכוח.

גרסאות שונות

כמו בהרבה קלאסיקות, מעבר להצלחה של קוקטייל הלאסט וורד בפני עצמו, הוא גם היווה השראה לוריאציות שונות ופיתוחים מעניינים. בין השאר בשמירה על איזון של רבעים בין מרכיב אלכוהולי, מיץ הדרים וצמד מעצבי טעם (השרטרז וליקר המרסקינו במקרה הזה), כמו קוקטייל ה-“פייפר פליין” העושה שימוש בוויסקי, ליקר אמרו איטלקי, אפרול ומיץ ליים.

וריאציות אחרות קרובות יותר למתכון הקלאסי, אך מחליפות (או מתחלקות) את הג’ין עם מרכיב אלכוהולי נוסף. שימוש במסקל מציע גרסה ארצית ומלוחה יותר לקוקטייל, ואילו רום מייצר משקה טרי ועשבוני יותר. וכמובן שהגרסאות הראשונות של ה-“לאסט וורד” הוכנו כביכול עם ג’ין מיוחד מהתקופה ההיא בדטרויט, כך שגם שימוש בג’ין לונדון דריי או סוג אחר הם מעין חריגה (גם אם טכנית) מהמקור.

זה לא משנה אם אתם נצמדים למתכון הקלאסי או מאלתרים קצת, דבר אחד בטוח – קוקטייל המילה האחרונה ישאיר אתכם חסרי מילים.