בלאדי מרי הוא שילוב של ארוחת בוקר מזינה, תרופה להנגאובר וקוקטייל על בסיס וודקה. מה עוד אפשר לבקש?

לקוקטייל הזה, המבוסס על מיץ עגבניות, יש מאות וריאציות – החל מכמות החריף ועד טופ-אוף עם בירת גינס. כשזה נוגע לבלאדי מרי, ראינו כמעט הכל. אם אתם חדשים בתחום, עדיף להתחיל עם המתכון הקלאסי ולהתקדם לאט לאט לקראת הגרסא שהכי תאהבו, גם אם זה עם מיני המבורגר, צ’יפס וטבעות בצל בתור קישוט.

אמנם ניתן להתווכח על מקורו של קוקטייל הבראנץ הפופולרי הזה, אך לגבי העובדה שהבלאדי מרי פה כדי להישאר אין שום ספק.

היסטוריה ומקור השם

קיימים חילוקי דעות באשר למקורו של ה-“בלאדי מרי”. הקומיקאי האמריקאי ג’ורג ‘ג’סל טען בתוקף כי הוא זה שהמציא את הקוקטייל המפורסם.

ג’סל, קומיקאי יחסית מפורסם לתקופתו, טען שהכל התחיל לאחר לילה ארוך של מסיבות במסעדה בפאלם ביץ’, פלורידה, בשנת 1927. לפי הסיפור, בשמונה בבוקר ג’סל עדיין היה ער והתחיל להתמודד עם הנגאובר רציני. בתור אלתור, הוא לקח את כל מה שהוא מצא מאחורי הבר – וודקה על בסיס תפוחי אדמה, מיץ עגבניות ומגוון תבלינים – וערבב אותן יחד. בדיוק אז נכנסה אשת החברה מרי בראון וורברטון לבושה בשמלה לבנה שנשארה עליה מהלילה הקודם, וג’סל מזג לה כוס. אחרי לגימה אחת היא ירקה את המשקה על כל השמלה שלה, ואמרה: “עכשיו אתה יכול לקרוא לי בלאדי מרי, ג’ורג’!”

זה היה נשמע כמו בדיחה טובה, אך לחלוטין מומצאת, עד שפרננד פטיוט – ברמן מפורסם מאותה התקופה שעבד בניו יורק ופריז, ונטען שהוא הממציא האמיתי של הבלאדי מרי – אימת את הסיפור. לטענתו, ג’ורג’ ג’סל היה הראשון שיצר את המשקה אבל זה היה הוא, פטיוט, שהוסיף את התבלינים למשקה הבסיסי שהיה מורכב ממיץ עגבניות ווודקה.

בריאיון למגזין “ניו יורקר” שהתפרסם ביולי 1964, הוא סיפר: “אני הוא זה שיצר את הבלאדי מרי שמכירים היום. ג’סל טוען שהוא יצר את המשקה, אבל זה היה לא יותר מאשר וודקה ומיץ עגבניות כאשר אני התחלתי לטפל בו. שמתי על תחתית השייקר ארבעה ניעורים טובים של מלח ושניים של פלפל שחור. אחר כך הוספתי קצת מיץ לימון וקרח כתוש, שתי אונקיות וודקה ושתי אונקיות של מיץ עגבניות סמיך. ניעור, סינון ומזיגה לכוס”.

השם “בלאדי מרי” קשור למספר דמויות היסטוריות (במיוחד מרי הראשונה, מלכת אנגליה) ודמויות ספרותיות, במיוחד מן הפולקלור. האמונה הרוחת היא שהשחקנית האמריקנית מרי פיקפורד שימשה השראה לשם המשקה. עם הזמן, החלו להוסיף רוטב טבסקו למשקה ובאופן הדרגתי החל השם “בלאדי מרי” להיות שגור יותר, כנראה עקב צבעו של המשקה. בשנות ה-60 החלו להגיש את המשקה עם גבעול סלרי, לאחר בקשה מיוחדת של אורח במלון אמבסדור שבשיקגו. נוהג זה נפוץ עד מהרה והפך לסטנדרטי בכל רחבי המדינה.