קוקטייל בקרדי הפך לאחד המשקאות הפופולריים ביותר באמריקה מיד לאחר ביטולה של תקופת היובש. מדובר על פיתוח של הדאקירי הקלאסי הכולל רום, ליים וגרנדין במקום סוכר, ולמרות שזה די נדיר לראות אותו בתפריטי ברים מודרניים, הוא היה אחד מעמודי התווך של תחיית תרבות השתייה של שנות השלושים. עם זאת, הוא הומצא כמה עשורים מוקדם יותר.

ב-13 בנובמבר 1913 דיווח העיתון “אוקלנד טריביון” על קוקטייל חדש המכיל רום פורטוריקני, מיץ ליים וגרנדין (סירופ העשוי מרימונים וסוכר) שיובא במיוחד מניו יורק. אף על פי שלא היה זכר לביטוי “קוקטייל בקרדי” במפורש, זה כנראה הציון הכתוב הראשון של המשקה. זמן קצר לאחר מכן הופיע הקוקטייל במהדורה של המדריך האגדי “משקאות” בשנת 1914, וציין שהוא מבוסס על רום ברקדי. משם, הוא המשיך להיכלל ביצירות משפיעות אחרות לאורך העשור, והבטיח את מקומו בספרי ההיסטוריה.

כששנות השלושים הגיעו, האמריקאים – במיוחד אלו שנסעו לשתות בהוואנה בזמן תקופת היובש או כאלו שכבר טעמו את הקוקטייל – היו צמאים למתכון המוכר. זה הפך את המשקה לרב מכר, אך גם יצר בעיה עבור מותג הרום “בקרדי” שהבין די מהר שלא כל קוקטייל בקרדי שנמכר מכיל למעשה רום בקרדי. זה גרם להם לצאת בסדרת תביעות משפטיות בשנת 1936 נגד המקומות שהכינו קוקטיילים ללא בקרדי, אותן הם ניצחו, והשם “קוקטייל בקרדי” הפך לסימן רשום, בדומה לקוקטייל הדארק אנד סטורמי שמחייב הכנה עם רום Gosling’s.

כשמכינים את הקוקטייל היום, עדיף להשתמש בגרנדין ביתי ולא בגרסאות המלאכותיות והבהירות שתמצאו בחנויות. גרנדין אמיתי עשיר, טעים ובדרך כלל פחות מתוק מרוב האופציות המסחריות. זה גם קרוב יותר למה שאנשים היו שותים בשנות השלושים, כאשר הבקרדי היה בשיא התהילה שלו.